Permitir que un régimen teocrático, autoritario y expansionista como el de Irán mantenga vínculos diplomáticos, comerciales y operativos con Bolivia no constituye un simple error de política exterior, sino una amenaza existencial a nuestra soberanía, a la integridad de nuestra democracia y a los valores fundacionales de la República. Irán no actúa como un Estado tradicional.
Opera como una estructura ideológica con alcance transnacional, cuyo objetivo declarado es la exportación de un modelo político-religioso incompatible con los principios republicanos y las libertades individuales. Su historial es claro. No sólo financia organizaciones como Hezbollah y Hamás, también ha ejecutado, en diversos países, procesos de infiltración doctrinal, cooptación política y desestabilización cultural con tácticas ampliamente documentadas.
En Bolivia, esta amenaza ya no es potencial, sino activa. La presencia de Irán no se limita a relaciones protocolares. Se manifiesta mediante el financiamiento de partidos políticos como La Alianza Popular de Bolivia, fuerza que impulsa la candidatura de Andrónico Rodríguez, utilizando simbología e iconografía islamista en contradicción directa con nuestra historia, nuestra fe y nuestra identidad cultural.
A esto se suman centros de adoctrinamiento camuflados como iniciativas sociales, redes de logística encubiertas bajo proyectos de salud y operaciones en zonas como Santa Cruz, Cochabamba, El Chapare y El Alto, donde han surgido estructuras que replican el patrón operativo de Hezbollah: fachada comunitaria, núcleo ideológico, y objetivo político de largo plazo.
El caso del hospital iraní es paradigmático. No representa cooperación médica. Representa un patrón. En países como Líbano, Irak y Yemen, hospitales construidos por Irán han sido utilizados como centros de inteligencia, vigilancia civil y base de operaciones encubiertas. En Bolivia, las señales son idénticas. Esto no es una sospecha arbitraria.
Es parte de una estrategia replicada internacionalmente, donde el poder blando es usado como punta de lanza para infiltrar estructuras del Estado, influenciar decisiones políticas, reclutar simpatizantes y construir redes que posteriormente se articulan con economías paralelas, crimen organizado y redes internacionales de contrabando, narcotráfico, lavado de dinero y, en los casos más oscuros, trata de personas y esclavitud sexual bajo estructuras religiosas disfrazadas de ayuda social.
No debemos subestimar la gravedad. En múltiples ciudades europeas, Irán ha financiado comunidades cerradas donde hoy rigen normas paralelas a la ley nacional. Existen zonas en Bruselas, Londres y París donde el Estado ha perdido el control, donde la policía no entra, donde rige la sharía, donde las niñas abandonan la escuela, donde las mujeres son obligadas a cubrirse, y donde las minorías religiosas son hostigadas. Este no es un escenario lejano. Es un modelo que ya están intentando replicar en Bolivia con una táctica gradual, encubierta, sostenida, que lleva más de dos décadas perfeccionándose.
Irán no llega con armas visibles, llega con maletines, diplomáticos que sonríen, financiamiento político disfrazado de cooperación cultural y operadores encubiertos que se mimetizan en estructuras vulnerables. Bolivia está siendo rodeada.
Y si no se actúa hoy, mañana podríamos despertar en una nación irreconocible. No se trata de religión, ni de intolerancia, se trata de defender nuestra soberanía jurídica, nuestra estructura civil, nuestro modelo constitucional y el derecho de nuestras futuras generaciones a vivir en una nación libre, democrática y no sometida a doctrinas foráneas que, en nombre de una fe, imponen totalitarismo y muerte.
El Estado boliviano debe cortar toda relación formal e informal con el régimen iraní. Debe cerrar sus centros de infiltración ideológica, auditar todos los flujos financieros vinculados a sus redes, y expulsar del país a cualquier agente que actúe bajo fachada diplomática, educativa, médica o cultural, cuando en realidad opera como enlace estratégico de una agenda geopolítica incompatible con la República. No hacerlo sería permitir que una amenaza estructurada, planificada y respaldada por antecedentes concretos, continúe avanzando hasta consolidarse dentro de nuestras fronteras.
Esta advertencia no nace del prejuicio ni del odio, sino del compromiso con la verdad y el deber ciudadano de alertar ante los peligros reales que enfrenta nuestro país. Si Bolivia calla ahora, pagará más adelante. Y no habrá excusas suficientes para explicar por qué no hicimos nada cuando aún era posible detenerlo.
Bolivia in Danger: Iran and the Silent Islamist Infiltration Accelerating National Decay
Allowing a totalitarian, Islamist, theocratic regime like Iran to maintain diplomatic, commercial, and operational ties with Bolivia is not just a mistake—it is an existential threat to our sovereignty, our democracy, and our cultural identity. Iran is not a conventional state.
It is a regime sustained by an expansionist, misogynistic, antidemocratic, intolerant, and violent ideology—one that recognizes no borders or limits when it comes to exporting its bloody, terrifying, brutal and violent Islamist revolution.
Iran is the main sponsor of terrorist groups such as Hezbollah and Hamas. It has promoted the systematic murder of Christians, Jews, Baha’is, Yazidis, and dissidents—both in its own country and abroad—through proxies like Hezbollah, Hamas, and the Houthis, and it does not hide its objective of destabilizing nations to implant power cells under its influence.
Bolivia is on its radar—and this is no empty warning (as I have previously proven in other publications). It is already happening. Iran’s presence in the country is not merely diplomatic—it is strategic, structural, and clandestine.
It also operates by financing political parties like La Alianza Popular de Bolivia, which is currently pushing the candidacy of Andrónico Rodríguez, by buying political loyalties, establishing religious indoctrination centers, and creating covert logistical networks under the guise of “health projects” or “technical aid”—all part of an ideological infiltration tactic similar to what Iran has already done in countries like the UK, Spain, France, Germany, Syria, Venezuela, Lebanon, Yemen, and now, subtly, in Bolivia.
La Alianza Popular de Bolivia, which presents itself as a Bolivian political movement, openly uses Islamist symbols in its iconography, which should immediately raise red flags.
Why is a supposedly national organization using the signs and visual elements of a foreign regime whose interests are incompatible with our history, our faith, and our culture?
This is not multiculturalism. It’s not pluralism. It is symbolic colonization. It is geopolitical interference. Bolivia has never been Muslim, let alone Islamist (the extremist faction of Islam).
Behind all this lies a long-term operation. In cities like Santa Cruz, Cochabamba, El Chapare, and El Alto, there are already reports of safe houses, buildings disguised as cultural centers, and closed groups where young people are indoctrinated with extremist discourse. Areas like Urbarí or El Urubó are marked by a silent but growing presence of structures that operate like Hezbollah: with a social front, but tactical and recruitment functions behind the scenes.
The Iranian hospital—marketed as a gesture of medical cooperation—is not merely an act of charity. Iran has historically used hospitals and health centers in Lebanon, Iraq, and Africa as bases for intelligence, recruitment, and covert operations. This is not paranoia—it is a known doctrine, documented and repeated. And in Bolivia, they are following the same script.
Added to this is their connection to the narco-regime of the cocalero MAS party, just as they have done with cocaine and heroin networks in Syria, smuggling in Lebanon, and illegal gold mining in Venezuela. Iran is not only associated with extremism but also with organized crime, money laundering, and—more disturbingly—with human trafficking, sexual exploitation of minors, and the commodification of women under religious power structures.
This is not coincidence. Iran already controls zones in Europe where Islamic law operates above national legislation. Entire neighborhoods in London, Paris, or Brussels have become no-go zones, where police do not enter, and secular law has been replaced by parallel Sharia courts.
Are we going to allow that model to be replicated in Bolivia? Do we want neighborhoods where girls are banned from school, where women are forced to cover up, where Christians are persecuted, and where the laws of our Republic are replaced by imported medieval dogmas?
Iran does not invade with tanks—it arrives with suitcases full of dollars, with ambassadors who speak softly, with diplomacy that smiles while corroding. Their tactic is not immediate, it is slow capture—they’ve spent 20 years doing this—like an anaconda that coils slowly. It doesn’t break bones right away, but it squeezes… and it never lets go.
Bolivia is being surrounded. And if we do not act today, tomorrow we will awaken in an unrecognizable country.
This is not a call to Islamophobia or religious hatred. It is a call to defend our sovereignty, our constitutional order, and the values of our Republic in the face of a real, structured, and planned threat.
This is not about religion. It is about a political-theocratic-expansionist project that has already proven, in other nations, that it knows no limits.
Bolivia must immediately break ties with Iran, expel its covert operators, shut down its ideological infiltration centers, and audit every dollar that has entered from their networks. Failing to do so would be betraying future generations. It would be handing our country over to a logic that neither forgives nor negotiates—it simply advances until it conquers.
There is still time today. Tomorrow may be too late. Bolivia, stay alert! And understand that Andrónico is not just the continuation of the MAS narco-regime—he is also the final blow from Iran, tightening the noose and swallowing Bolivia, before extracting our resources at a massive scale and infiltrating the seats of power—not just indirectly, but directly and shamelessly.
If you have doubts, I invite you to read my previous articles detailing the neo-colonial operations of Iran in Bolivia:
Bolivia at an Existential Crossroads: Live Free or Be Subjugated by Islamist Radicals and the Iran-China Axis
🔗 https://www.facebook.com/Poder.Bolivia/posts/pfbid0mF2GHDu88V69hF7uBgxtf6kA7b7pVMWBpM6KVTQwsgb56bLUeAN367Gb3GyyS3qgl
Bolivia Is Not for Sale: Wake Up Before We Are Silenced Forever
🔗 https://www.facebook.com/Poder.Bolivia/posts/pfbid0sXtnELU9p7Gb7L2P3t9Uinc6TJXowtF2pfTD1QbwMekD8rsPic8jr8RLVJMD58L8l
בוליביה בסכנה: איראן והחדירה האסלאמיסטית השקטה שמאיצה את התפרקות המדינה
לאפשר למשטר טוטליטרי, אסלאמיסטי ותאוקרטי כמו זה של איראן לקיים יחסים דיפלומטיים, מסחריים ואופרטיביים עם בוליביה, איננו רק טעות מדינית. זוהי סכנה קיומית לריבונות שלנו, לדמוקרטיה שלנו ולזהות התרבותית שלנו. איראן איננה מדינה רגילה. מדובר במשטר המבוסס על אידיאולוגיה מרחיבה, מיזוגינית, אנטי-דמוקרטית, קנאית ואלימה, שאיננה מכירה בגבולות כשהיא מייצאת את מהפכתה האסלאמיסטית, הדוקטרינרית והאכזרית.
איראן היא נותנת החסות המרכזית לארגוני טרור כמו חיזבאללה וחמאס. היא אחראית לרצח שיטתי של נוצרים, יהודים, בהאים, יזידים ומתנגדי משטר הן בשטחה והן באמצעות פרוקסים באזורי השפעה נוספים כמו חיזבאללה, חמאס, החות'ים, ועוד. מטרתה המוצהרת היא לערער מדינות ריבוניות ולהקים בהן תאי שליטה אידיאולוגיים וחשאיים.
בוליביה כבר נמצאת על מפת המטרות של איראן. זו איננה אזהרה תיאורטית – הדברים מתרחשים כעת. הנוכחות האיראנית במדינה איננה דיפלומטית בלבד, אלא אסטרטגית, מבנית וחתרנית. הפעילות כוללת מימון של מפלגות פוליטיות, כמו "הברית העממית של בוליביה", התומכת במועמדותו של אנדרוניקו רודריגס, קניית נאמנויות פוליטיות, הקמה של מרכזי הטפה דתיים, והפעלת רשתות לוגיסטיות סמויות במסווה של "פרויקטים רפואיים" או "סיוע טכני", תוך שימוש בדפוס פעולה שאיראן כבר יישמה במדינות רבות: אנגליה, ספרד, צרפת, גרמניה, סוריה, ונצואלה, לבנון, תימן, וכעת גם בבוליביה.
"הברית העממית של בוליביה", שמציגה עצמה כתנועה לאומית, עושה שימוש בסמלים אסלאמיסטיים מובהקים באיקונוגרפיה שלה. זו נורת אזהרה בוהקת. מדוע תנועה פוליטית בוליביאנית משתמשת בסמלים של משטר זר, אשר מטרותיו מנוגדות להיסטוריה, לאמונה ולתרבות המקומית?
אין מדובר בפלורליזם תרבותי. זוהי קולוניזציה סימבולית. זוהי התערבות גיאופוליטית. בוליביה מעולם לא הייתה מדינה מוסלמית, ועל אחת כמה וכמה – לא אסלאמיסטית.
מאחורי התופעה הזו מסתתרת תוכנית ארוכת טווח. בערים כמו סנטה קרוס, קוצ’במבה, אל צ’פארה ואל אלטו, כבר התקבלו דיווחים על בתי מסתור, מבנים במסווה של מרכזים תרבותיים, וקבוצות סגורות שבהן נעשה שטיפת מוח לנוער באמצעות דוקטרינה קיצונית. אזורים כמו אורברי או אל אורובו כבר מסומנים בנוכחות שקטה אך גוברת של תאים פועלים בסגנון חיזבאללה – עם מעטפת חברתית, אך תפקוד מבצעי ומטרות גיוס אסטרטגיות.
בית החולים האיראני, שהוצג כפרויקט של סיוע רפואי, איננו מוסד צדקה תמים. איראן עשתה שימוש בבתי חולים כאלה בלבנון, עיראק ואפריקה כמרכזים למודיעין, גיוס והפעלת רשתות חשאיות. זוהי פרקטיקה מתועדת, חוזרת ומוכרת. אותו דפוס מופעל כעת גם בבוליביה.
לכך מתווספת התחברות ישירה עם קרטלי סמים הקשורים למשטר הקוקה המסיסטי, כפי שנעשה כבר עם סחר בקוקאין והירואין בסוריה, הברחות בלבנון והפקת זהב לא חוקי בוונצואלה. איראן איננה רק בעלת ברית של קיצוניות דתית, אלא גם של פשיעה מאורגנת, הלבנת הון ובמקרים החמורים ביותר – סחר בבני אדם, ניצול מיני של קטינים ושימוש בנשים כמטבע סחר בתוך מסגרות כוח דתיות.
זה איננו מקרה. באירופה ישנם אזורים שבהם החוק האסלאמי (השריעה) מוחל בפועל מעל החוק האזרחי. ישנם שכונות שלמות בלונדון, פריז ובריסל שאליהן המשטרה איננה נכנסת, שבהן הוחלפה החוקה המקומית על ידי בתי דין דתיים מקבילים.
האם אנו מתכוונים לאפשר לתבנית הזו להשתכפל בבוליביה? האם אנחנו רוצים שכונות שבהן ילדות אינן הולכות לבית הספר, נשים נכפות לכסות את גופן, נוצרים נרדפים, וחוק הרפובליקה מוחלף בדוגמות ימי-ביניימיות שיובאו מבחוץ?
איראן איננה זקוקה לטנקים. היא מגיעה עם מזוודות מלאות דולרים, עם שגרירים בעלי לשון חלקה, עם דיפלומטיה מחויכת שמכלה מבפנים. זו איננה מתקפה חזיתית, אלא תהליך של חדירה איטית – כשל אנקונדה העוטפת את קורבנה, לא שוברת את עצמותיו מיד, אלא מהדקת בהדרגה.
בוליביה מוקפת, ואם לא נפעל היום, נתעורר מחר בתוך מדינה זרה לעצמה.
זוהי איננה קריאה לאיסלאמופוביה, ואף לא לשנאה דתית. זוהי קריאה להגנה על הריבונות, החוק והערכים הרפובליקניים בפני איום ממשי, מבני ומתוכנן.
העניין איננו הדת, אלא פרויקט פוליטי-תאוקרטי-הרחבתי, שכבר הוכיח במדינות אחרות שהוא אינו מכיר גבולות.
בוליביה חייבת לנתק לאלתר את יחסיה עם איראן, לגרש את סוכניה, לסגור את מרכזי החדירה האידיאולוגית שלה ולחקור כל פרוטה שנכנסה ממקורות אלה. לא לעשות כן יהיה בגידה בדורות הבאים, מסירת המדינה ללוגיקה שאינה סולחת ואינה מנהלת משא ומתן, אלא רק מתקדמת – עד להכנעה מוחלטת.
עוד לא מאוחר מדי, אך הזמן אוזל. בוליביה, היזהרי. אנדרוניקו איננו רק המשך לשלטון המאסי או לנרקו-משטר, אלא עלול להיות מהלומה אחרונה שמביאה את איראן לשליטה גלויה, ישירה וללא עכבות, תוך ניצול משאבינו ושיבוש המערכת הריבונית מבפנים.
ומי שעדיין בספק, מוזמן לקרוא את המאמר הקודם שפרסמתי בנושא, הכולל ניתוח נוסף על הקולוניאליזם החדש של איראן בבוליביה:
בוליביה בצומת קיומית: לחיות בחופש או להיות משועבדת לקיצונים האסלאמיסטיים ולציר איראן-סין
בוליביה לא למכירה: נתעורר לפני שישתיקו אותנו לנצח!
